פעם שאלתי את אחד מהמורים שלי
איך אפשר להתעלות מעל המריבות והטריגרים
שיש בחיי משפחה, בזוגיות ובקשר עם הילדים?
המורה שלי (אוהד אזרחי) אמר לי,
האתגר הוא לא להתעלות מעל המריבות והטריגרים
אלא לנוע איתם, לנוע לתוכם ולשמר את האהבה, להישאר בקשר.
הוא נתן לי מנטרה – "אני כואב ואוהב".
להיות באהבה שהכל בסדר וזורם לא דורש מאמץ מיוחד.
אבל להיות באהבה כשנוגעים לנו בפצעים,
כשלוחצים לנו על הנקודות הכואבות,
זה כבר סיפור אחר.
יש אמירה בודהיסטית שאני מאוד אוהב.
"בעולם הזה, כאב הוא בלתי נמנע, סבל הוא אופציונאלי".
כאב, כל כאב, כאב פיזי או כאב רגשי הוא בלתי נמנע בעולמנו.
ביחסים הקרובים לנו ביותר, ילחצו לנו על נקודות התורפה, על נקודות הכאב
שהצטברו בנו מזמן. השאלה היא האם להגיב באופן אוטומטי (נכעס בחזרה,
נאשים, נתכנס בעצמנו, נשתוק, נתנתק רגשית) או שנסכים לחוות את הכאב,
באופן מלא, ועדיין להישאר באהבה כלומר להישאר בתקשורת.
להישאר עם הכאב ועם האדם שלחץ לנו על הנקודה הכואבת.
לדבר את הכאב, להודות בו, לומר את האמת הפשוטה, להיחשף.
בעיני זו עבודה נפשית רוחנית מאוד משמעותית.
ביומיים האחרונים אני עובר דרך כאב רגשי ועובד עם עצמי בדיוק על זה,
לפעמים מצליח יותר, לפעמים פחות,
אבל משתדל לתרגל את זה. שוב ושוב.
מוזמנים גם לנסות.
מוזמנים גם לשתף בתחושות שעולות בכם בזמן קריאת המילים הללו.
חיבוק גדול
יונתן