וויניקוט דיבר רבות על הצורך של התינוק להיות מוחזק.
החוויה הראשונה שהתינוק חווה בהגיעו לעולם החדש היא - אי נחת.
אנחנו עוברים ממקום שיש בו חום נעים, ללא כוח משיכה, חשוך ורך וכל צרכנו ממולאים ללא מאמץ. ואז יוצאים אל מקום מואר, קריר, עם כוח משיכה חזק ומעתה נצטרך לבקש כדי שצרכנו ימולאו.
החוויה המנחמת של הולדינג ברגעים הראשונים בעולם, ולכל אורך הינקות על פי וויניקוט תורמת תרומה משמעותית להתפתחות ה"אני". "האני האמיתי" או "האני האותנטי" כינה זאת וויניקוט. לעומת ה"אני הכוזב" שמתפתח כתוצאה מהעדר הולדינג ומהעדר התאמה של הסביבה לתינוק.
כל אחד חווה רמה שונה של הולדינג בהתאם למסוגלות של סביבתו הקרובה להיות פנויה ומותאמת אליו.
יש גישה הטוענת שלאורך כל חיינו אנו מבקשים תיקון לחוויה הזו ולחוות שוב את היותנו מוחזקים. לשחרר שליטה ולהיות בזרועות של אחר. "העצמי הכוזב" אינו מאפשר שחרור שליטה ולכן רבים אינם מאפשרים לעצמם להתנחם, להרפות ולהיות מוחזקים.
מתי הזמן הנכון? אולי עכשיו, אולי היום נרשה לעצמנו לשים ראש על בן/בת הזוג ולבקש נחמה, מגע, רגע קטן של שכחה עצמית מבורכת, אולי קיצי, אולי ליטוף, או רק יד נעימה שמונחת על הראש. לראות בעיניים רכות ומצח משוחרר. לקבל ולתת הולדינג. אפשר להפוך את הסלון בבית למרחב של נתינה שכזו. הראש יאמר שאין זמן, שאי אפשר, שזה ילדותי. האמת שהוא פשוט קצת מפחד להודות שגם הוא רוצה נחמה שכזו... בזמן החזקה שכזו כל הגוף מתמלא באוקסיטוצין (הורמון האהבה) שמרפה את השרירים ונותן לאנרגיה לזרום טוב יותר. למי שמקבל ומסתבר שגם למי שנותן...