top of page

הצל של הרגש



"הצל" הוא מונח פסיכולוגי שטבע הפסיכולוג השוויצרי קארל גוסטב יונג. כאשר יונג חקר את מסתורי הנפש הוא גילה בדומה לפרויד כי קיים מרחב דינאמי בעולם הנפש שאליו מושלכות האנרגיות שהאדם אינו רוצה לחוות. התהליך הזה מתואר בשפה הפסיכולוגית כ- הדחקה. הדחקה היא מנגנון חשוב בנפש ומטרתו לשמור על הישרדותו של ה"אני". כאשר אדם חווה רגש/אנרגיה חזקה שאין ביכולתו להכיל המערכת הנפשית שלו מדחיקה את המפגש עם האנרגיה הזו. האנרגיה שמודחקת אינה נעלמת אלא ממשיכה להתקיים במרחב ה"לא מודע" של הנפש. למרחב זה קרא יונג "הצל". כל אדם על פי התרבות שבה הוא גדל לומד כחלק מתהליך הגדילה שלו (הסוציאליזציה) אילו רגשות ואנרגיות הן ליגיטימיות ואילו אסורות. לדוגמה בחברה שבה האנרגיה המינית נתפסת כ"יצר הרע" או כטמאה אזי הילד/ה שיחוו רגשות מיניים יבחרו להדחיקם, להסתירם ולהימנע מהם ככל האפשר. פרויד תיאר את האנרגיה המינית כאנרגיית החיים הבסיסית (הליבידו) ואפשר לתאר לעצמנו מה קורא בנפש שאנרגיה כה בסיסית מודחקת. האנרגיה הזו עוברת למרחבי הלא מודע ומשם ממשיכה לנוע ואף לנהל את העולם הפנימי של האדם. לעיתים האנרגיה תבקש לבוא לידי מימוש באמצעות חלומות, חשקים וביטויים קיצוניים של אלימות/מיניות קיצונית ו/או תוקפנות. לכל זוג הורים יש צל משלהם שנגזר מהבית שהם גדלו ומהחברה שבה הם גדלו. הצל של שני ההורים קובע את "הצל" של הבית המשותף שלהם. כלומר הוא קובע אילו אנרגיות לגיטימיות במרחב המשפחתי ואילו לא. לתוך המרחב הזה הילדים גדלים וממנו הם סופגים את תכתיבי החברה. בעקבות כך נבנה הצל שלהם. לעיתים בבית שבו אין מקום לאנרגיות של כעס או שנאה אז הילדים ינסו להעלים את האנרגיות הללו. הניסיון הזה לרוב לא יעבוד והאנרגיות הללו יתחילו ל"בעבע" מבפנים בכל מיני מקומות. לפעמים בבית ולפעמים במרחבים אחרים כמו בבית הספר, אצל סבא סבתא או בחוג. חשוב לזכור שכל אנרגיה מבקשת להתקיים, וקיומה של האנרגיה תלוי ביכולתה לזרום ולהיות בתנועה. על כן, האנרגיה שממשיכה להתקיים במרחבי הצל תפרוץ פנימה אל קידמת הבמה לרוב באופן הרסני ומוקצן (כמו כלב שהיה קשור זמן מה וכאשר משחררים אותו הוא מוציא את כל האגרסיות שנשמרו פנימה) כאשר "שומר הראש" (המודעות של האגו) נרדם בשמירה (כאשר לדוגמה שותים אלכוהול, מעשנים גראס, עייפים, כועסים וכדומה).

בחברה שבה אנו חיים היום יש יותר מקום לאנרגיות גסות אך עדיין ישנם תחומים רבים שבהם אנרגיות בתדרים מסוימים אינן מקובלות. אנרגיות של כעס, זעם ושנאה אינן מקבלות לגיטימציה בגן או בבית הספר כמו גם בחוגים למיניהם. ברור לכולנו (אני מקווה) שהאנרגיות הללו קיימות בילדים מעצם היותם בני אדם. אם כך, היכן האנרגיות הללו יקבלו מקום?



לדעתי הבית הוא המרחב הראשון ואולי היחיד במציאות החברתית שיצרנו לביטוי של האנרגיות הללו. המקום שבו ניתן לפתוח את כספת הרגשות ולהתבטא באותנטיות. יונג טען שאחת המטרות הבסיסיות בעולם התרפיה היא לבוא בקשר אחד עם מרחבי הצל ולאפשר ביטוי מודע של האנרגיות הקיימות שם. עוצמת החיות של האדם תלויה בקשר שלו עם האנרגיות החייתיות שבו, לכן חשוב שהאדם יהיה בקשר אחד עם כל האנרגיות שמופיעות בו ללא שיפוטיות ועם חיוך של חמלה.

המשורר הסופי, ג'לאל א-דין רומי, כתב את השיר הבא שלטעמי מתאר היטב את האופן שבו יש להתייחס לאנרגיות המופיעות בנו...

מלון אורחים / רומי

(משורר סופי בן המאה ה- 13)

תרגום: סמדר יהודה גזית

הוויה אנושית זו היא מלון אורחים

בכל בוקר מגיע אורח חדש.

שמחה, דיכאון, רוע-לב,

מודעות רגעית מגיעה

כאורחת בלתי צפויה.

קבל את פניהם וארח את כולם!

אפילו אם הם המון של תוגות,

השוטפות באלימות את ביתך

עדיין, נהג בכל אורח בכבוד.

אולי הוא מפנה אצלך מקום

ומרוקנות אותו מרהיטיו,

לשמחה חדשה.

המחשבה הקודרת, הבושה, הרשעות,

פגוש אותם בפתח בצחוק,

והזמן אותם פנימה.

הוקר תודה לכל הבאים,

כי כל אחד מהם נשלח

כמדריך מהעולם שמעבר.

117 views0 comments

Recent Posts

See All

כוחו של הרגע הזה

כוחו של הרגע הזה, בשלב הראשון במסע פנימה אנו מבקשים לשים את תשומת הלב ברגע הזה. הרגע הזה בשלב הראשון הוא הדברים שאנו קולטים בחושים שלנו עכשיו. המראה של הסביבה שלנו, הקולות שיש ברקע, הריח של האויר, הטע

Comments


bottom of page