בעיות בזוגיות – מפתח להתפתחות אישית

למי מאיתנו לא קרה שההבטחה הגדולה של תחילת הקשר צונחת צניחה חופשית ממרומי ההתאהבות אל הבוקר שבו המבטים פוגשים את המוכר, המובן מאליו, הרגיל והמעצבן?

רובנו כבר מכירים את העלייה התלולה של ההתחלה ואחריה הירידה החדה. הציפייה שבני הזוג יגשימו לנו את מאווינו ויקיימו את ההבטחה שבנינו עליהם דורשת הסתכלות נוספת. חבילת הציפיות אצל רובנו מורכבת מהצורך שיגרמו לנו נחת, שתמיד יאהבו אותנו ויקבלו אותנו, שיחמיאו ויתמכו. לרוב ההתעוררות מהציפיות הללו מתרחשת בהדרגה, בדרך כלל עד סוף השנה הראשונה של היחסים. ואז מה? אם בני הזוג לא כאן כדי לענות לנו על הציפיות, אז מה כן? אולי הפתרון מצוי בהנחת היסוד על מהות מערכת היחסים.

יש גישה הטוענת שמטרת בן או בת הזוג אינה לענות על ציפיותך ולהגשים את משאלותיך, אלא להעיר אותך משנתך. כלומר, בני הזוג שלנו אמורים לגעת לנו במקומות הרגישים, להצביע לנו היכן נקודות התורפה שלנו ועל מה שיש לנו עוד לעבוד בתוכנו בשביל לצמוח ולהיות יותר שלמים.



שמעתי פעם סיפור קטן:

נפוצה שמועה בארץ הקודש שהגיעה עת המשיח. פנו תלמידי החכמים אל רבם ושאלוהו: "הכיצד תזהה את המשיח לכשיבוא?"

ענה הרבי בחיוך: "אשאל את אשתו איך הוא".

יש כאן תובנה מעניינת, שמי שמכיר אותנו באמת, ללא המסיכות של העבודה והחברים, הם בני הזוג. בני הזוג רואים אותנו ללא הצגות. ניתן לומר שההתלהבות בהתחלה נובעת בין היתר מראייה שטחית. אנחנו רואים רק את המעטה החיצוני, רק את הקליפות והמסיכות של בני הזוג. לאט לאט, כשמתפתחת האינטימיות והכנות, אנחנו מסירים את המסיכות ומגלים את הצדדים האחרים שבנו. לכן בני הזוג הם בדיוק אלה שיכולים להאיר בנו את המקומות שאנחנו לא מצליחים לראות.



ההבדל הוא בזווית הראייה

אם הגרעין של מערכת היחסים טמון בהנחה שבן הזוג קיים כדי שיהיה לנו יותר נעים, אז חשיפת הפנים "האמיתיות" תהיה כואבת ומלאה תיסכולים. אבל אם ננסה זווית ראייה אחרת, ששואפת לראות קצת יותר לעומק, נראה שבן הזוג מאתגר אותנו לאהוב, למרות "הפגמים" ולמרות הצדדים הבלתי מלוטשים שלנו. יש כאן קריאה לגדילה מעבר לראייה הצרה של מה נעים לי ולא נעים לי אל ראייה רחבה יותר, שמסוגלת להכיל את הצדדים הפחות נעימים שבבן או בבת הזוג, הפחות נעימים שבמציאות והפחות נעימים שבעצמנו.

למשל, אני נוסע עם אשתי במכונית בחזרה הביתה. במהלך שיחה על החשבונות והדו"חות אני מגלה שלא שילמתי דו"ח, שכבר הוכפל פעמיים. אשתי זורקת הערה לאוויר - "איזה חסר אחריות אתה". בפנים אני מתחיל להרגיש את ההתכווצות, את העלבון והכעס מבעבעים. אני נוקט את גישת השתיקה, אבל תוך כדי מרמור ורוגז נוחתת עלי תובנה: אתה כנראה חייב להוכיח שאתה כן אחראי! אבל אתה הרי לפעמים אחראי ולפעמים לא אחראי, אולי תוותר על הניסיון להוכיח שאתה תמיד רק אחראי?

לפתע התפוגגו בבת אחת כל הכעס והעלבון.

לרובנו יש תפישה חד צדדית של האופי שלנו: או שאנחנו ותרנים או עקשנים, חלשים או חזקים, עצלנים או חרוצים וכו'. אבל המציאות מורכבת תמיד משני ההפכים גם יחד.

הודיתי לאשתי על כך שמבלי להיות מודעת לזה, עזרה לי להשתחרר מהתפישה החד צדדית שהיתה לי על עצמי, תפישה שממש לא שירתה אותי ובטח שלא היתה נכונה.

התרומה של בת הזוג היא בכך שרק היא מספיק קרובה בכדי לראות זאת, ורק היא מספיק קרובה כדי להגיד את האמת בפרצוף.




המלצה לתרגול:

בפעם הבאה שבן/בת הזוג מעצבן אתכם, שימו לב למחשבות שלכם, לניסיון להיות צודקים בכל מחיר, ואז תשאלו את עצמכם: מה המסר האמיתי שיש בדברים ששמעתי? מה זה יכול ללמד אותי?

כך תוכלו לשנות את מרכז תשומת הלב מתגובה והתגוננות אל לימוד וצמיחה אישית.

21 views0 comments

Recent Posts

See All